החלטה בתיק ע"פ 3751/11 - א'

1.             לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגנית הנשיא, השופטת ר' יפה-כ"ץ(אב"ד) והשופטים: ו' מרוז ו-א' ואגו) וזאת עד להכרעה בערעור שהגיש על הכרעת הדין, ולחילופין על גזר הדין.

אפתח בהצגת עיקרי העובדות הצריכות להכרעה.

2.             כנגד המבקש הוגש בחודש נובמבר 2006 כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של רצח. על פי כתב האישום נסעו עאמר גניים (להלן, ככינויו: אבו הדובה) ושני האחים ג'אבר ואברהים אלווקילי (משבט אלווקילי שבפזורה הבדואית בנגב) לכיוון ביתם של האחרונים, תוך שהם עוברים בשביל הסמוך למקום מושבו של שבט אחר, אבו טראש. על פי הנטען, המבקש, עלי אבו טראש, הגיע אף הוא לשביל ברכבו מסוג מיצובישי מגנום (להלן: רכב המגנום), כשהוא נושא סכין על גופו. לאחר עצירת הרכבים החל בין הנוכחים ויכוח, שנסב על דרישת המבקש כי האחרים לא ייסעו בשביל שבקרבת ביתו. במהלך הויכוח הגיע למקום עלי אלווקילי (להלן: המנוח), אחיהם של ג'אבר ואברהים, יצא מרכבו, דחף את המבקש, ובתגובה הוציא המבקש את הסכין שנשא ודקר את המנוח בחזהו. הדקירה גרמה נזק רב לליבו של המנוח, לאובדן דם ולמותו. המבקש, כך נטען בכתב האישום, נמלט מן המקום. 

3.             בסמוך לאחר האירוע נעלמו המבקש ויתר הגברים במשפחתו ממקום מגוריהם, לטענת המבקש - בשל חשש מנקמת דם. המבקש אותר לבסוף באיזור ראשון לציון, בחלוף כחודשיים מן האירוע.

4.             השאלה העיקרית שהיתה נתונה במחלוקת בערכאה הדיונית היתה זהותו של הדוקר. המבקש טען, בתמצית, כי בעת הרצח היה בשטח מרעה באיזור אשדוד, ולא בשביל שבקרבת שבט אבו טראש. הוא אף גרס כי לא נהג ברכב המגנום משך זמן רב, והגיע לביתו לאחר שהוזעק משטח המרעה, ברכב אחר השייך למשפחתו.

5.             לאחר שמיעת ראיות, שהתעכבה רבות נוכח אי-נכונות של עדי התביעה השונים להתייצב לעדות, נקבע, ברוב דעות (כב' השופטים: יפה-כ"ץ ו-ואגו, אל מול דעתה החולקת של כב' השופטת מרוז), כי המבקש הוא זה שהביא למותו של המנוח, אף כי מחמת הספק נקבע כי אין להרשיע את המבקש אלא בעבירת הריגה, ולא בעבירת רצח.

6.             חוות דעת המרשיעה והמפורטת של אם בית הדין, כב' השופטת יפה-כ"ץ, נסמכה ראשית כל על אמרת חוץ של אבו הדובה בחקירתו במשטרה. עד זה, שרכבו נותר בסמוך למקום האירוע עקב תקלה, ואשר היה עקב כך בין הראשונים להיחקר במשטרה, מסר בתחילה מספר גרסאות שאינן קושרות את המבקש לאירוע. ברם לאחר שהובהר לאבו הדובה כי הוא עצמו חשוד ברצח המנוח, הוא מסר הודעה, שאף הוקלטה (אך לא תומללה, כי אם נרשמה מפיו והוגשה - מוצג ת/25ה), ואשר עיקריה מהווים את הבסיס לכתב האישום המתואר לעיל. בהודעתו האמורה טען אבו הדובה, בין השאר, כי הרכב ממנו יצא הדוקר היה רכב המגנום, השייך למבקש, וכי לאחר הגעת המנוח ברכבו שלו למקום ודחיפתו את המבקש - דקר המבקש את המנוח ונמלט מן המקום.

יצוין כי אבו הדובה לא התייצב לעדות בבית המשפט, נתון שהביא לשחרורו של המבקש ממעצר בחודש יוני 2007, ורק בהמשך אותר אבו הדובה והובא לעדות. אמרתו במשטרה הוגשה במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות, התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), לאחר שהוכרז על דעת הצדדים כעד עוין. בחוות דעת הרוב נמצא כי בעוד שאבו הדובה מסר תחילה גרסאות "דמיוניות" למשטרה, ובמהלך עדותו בבית המשפט - ניסה להתחמק מהפללת המבקש, הרי שגרסתו המפלילה והמוקלטת היא הנכונה. דעת הרוב מצאה כי ניתן להסתמך על אמרת חוץ זו - שצוין כי יש להיזהר בקבלתה נוכח החשש שאבו הדובה ביקש לגלגל את האשמה על אחר ולשחרר עצמו ממעצר - זאת נוכח חיזוקים שונים שנמצאו לה.

7.             חיזוק מסוים להודעת אבו הדובה נמצאה בהודעת ג'אבר אלווקילי (אחי המנוח, להלן: ג'אבר) בחקירתו במשטרה - עד שאף הוא הוכרז עוין והודעתו הוגשה גם היא בהתאם להוראת סעיף 10א לפקודת הראיות. בהודעתו מסר ג'אבר גירסה דומה יחסית לזו של אבו הדובה, אף שטען כי הוא עצמו לא ירד מרכבו בזמן הוויכוח בין הדוקר למנוח (בניגוד לדברי אבו הדובה) - סתירה שדעת הרוב לא ראתה בה כעניין משמעותי. ג'אבר אף טען כי לא זיהה דווקא את המבקש כדוקר, אלא רק ידע שרכב המגנום: "שייך למשפחת אבו-טראש". הודעתו של ג'אבר במשטרה נמצאה על-ידי דעת הרוב כנכונה ככלל, וכמחזקת את עדות אבו הדובה.

8.             חיזוק משמעותי נוסף מצאה כב' השופטת יפה-כ"ץ בממצאים הפורנזיים. כתמי דם שונים אותרו על גבי רכב המגנום, על ובתוך רכבו של אבו הדובה, ברכבו של המנוח, ועל רגבי עפר במקום האירוע. בהתאם לחוות דעת ביולוגיות שנערכה במטה הארצי של המשטרה נמצא כי דם, המתאים לזה של המנוח, נמצא הן ברכבו שלו, הן על גבי רכב המגנום - הוא הרכב ממנו יצא הדוקר, ואשר אין חולק כי הוא שייך למבקש. כתמי הדם על ובתוך רכבו של אבו הדובה, וברגבי העפר, נמצאו ככאלה שמקורם הוא באדם אחר (ממין זכר), שאיננו המבקש, או המנוח.

העובדה שדמו של המנוח נמצא על רכב המגנום (שנמצא כי הוא של המבקש) היוותה לדידם של שופטי הרוב ראיה רבת חשיבות, המלמדת על כך שטענת אבו הדובה כי המבקש הוא הדוקר - נכונה, שכן מובן שבעת חקירתו, שעות לאחר האירוע, לא היתה לאבו הדובה כל דרך לדעת שעל אותו רכב אכן יימצא דמו של המנוח. ממצאים פורנזיים אלה השתלבו עם קביעה עובדתית נוספת של דעת הרוב, לפיה רכב המגנום היה לא רק בבעלותו כי אם גם בשימושו של המבקש, חרף ניסיונו לטעון כי כל בני משפחתו עשו שימוש ברכב.

          מאידך גיסא, לא ייחסה דעת הרוב חשיבות מכרעת למציאתם בזירת האירוע של כתמי דם (שהוגדרו על ידה כ"טיפות" וכ"זעירות"), שאינם של המבקש, או של המנוח. נקבע כי אפילו היינו מניחים כי אלו אכן נוצרו במהלך האירוע, כשיטת ההגנה, הרי שאין באלה כדי לאיין את נכונות הודעתו של אבו הדובה, גם אם לא ניתן לקבוע את התרחיש המדויק שבו נוצרו אותם כתמי דם.

חיזוק נוסף מצאה דעת הרוב בשקרים הרבים שנמצאו בדברי המבקש, בכך שהופרכה טענת האליבי שלו (כאילו שהה בשטח המרעה של המשפחה באיזור אשדוד), כמו גם בבריחתו של המבקש מן המשטרה לאחר הדקירה וחוסר שיתוף הפעולה שלו - ושל כל בני משפחתו - בחקירה המשטרתית.

9.             כב' השופטת מרוז סברה, בדעת המיעוט שלה, כי לא ניתן לבסס כאן הרשעה מעבר לספק סביר גם בעבירת ההריגה וזאת נוכח חולשת גרסאותיהם של עדי התביעה. חוות דעתה הדגישה את החולשה היחסית של הסתמכות התביעה על עדות אבו הדובה, שהיה היחיד אשר זיהה את המבקש כדוקר, ואשר מסר גרסאות שונות קודם ולאחר שמסר את הודעתו ת/25ה במשטרה. קיימת אפשרות, כך נקבע, כי אבו הדובה מסר את הודעתו רק משום שביקש למלט את נפשו מאימת הדין, ואין לשלול אפשרות: "שביקש למלט נפשו של אחר, לא מן הנמנע, אף הוא בן למשפחת אבו טראש, אשר קרוב לליבו יותר מהנאשם".

10.          יתר הראיות, כך לשיטת שופטת המיעוט, אין בהן כדי להוות חיזוק מספיק לאמרת החוץ של אבו הדובה. בהקשר זה היא הביעה דעתה כי:

(א)     הודעתו של ג'אבר בעייתית לא פחות מזו של אבו הדובה, ואף עומדת בסתירה אליה בנקודה מרכזית, היא שאלת ירידתו של ג'אבר מן הרכב.

(ב)     ביחס לדמו של המנוח, שנמצא על רכב המגנום: לגישתה אין בראיה זו כדי לחייב את המסקנה כי המבקש הוא הדוקר, שכן קיימת אפשרות שמי מבני משפחתו האחרים של המבקש עשה שימוש ברכב. לעומת זאת כתמי הדם הבלתי מזוהים שבזירה יש בהם כדי להחליש את טענות התביעה, שכן קיומם: "פותח פתח לתרחישים שונים ומשונים, אשר יכול והתרחשו בזירת העבירה ואשר נותרו בבחינת 'חור שחור', אשר איש אינו יודע את פשרו והשלכותיו על האירוע".

(ג)      אשר לשקרי המבקש והפרכת האליבי שלו: אף באלו אין כדי להוות חיזוק מספק לראיות התביעה, מקום שבו הראיות הישירות להוכחת ביצוע העבירה חלשות באופן יחסי.

11.          כב' השופט ואגו הצטרף כאמור לחוות דעתה של אם בית הדין, כב' השופטת יפה-כ"ץ, וקבע, בתמצית, כי אין בתמיהות ובתהיות שבחוות דעת המיעוט כדי להקים תרחיש חלופי ובעל עיגון במציאות, שיהא בו כדי להסביר את מות המנוח, זולת ההשתלשלות המתוארת בכתב האישום.